פסק-דין בתיק ע"פ 2023/08

פתח - דבר

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 29.11.07, בתיק תד 2807/06 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בביצוען של העבירות הבאות: גרימת נזק לרכוש או אדם - בניגוד לתקנה 21(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות"); רשלנות - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה"), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה; סטייה מנתיב - בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה; חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; פרסה שלא בבטחה - בניגוד לתקנה 44(א) לתקנות וחציית קו הפרדה רצוף - בניגוד לתקנה 36(ג) לתקנות.

בית משפט קמא השית על המערער, לאור האמור, העונשים הבאים: 7 חודשי פסילה בפועל; 3 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים, וכן קנס בסך של 2,500ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתו.

פרטי האישום

2.         ביום 13.7.06 בשעה 16:30 לערך, נהג המערער רכב (טנדר) וחנה בסמוך למשתלה בכביש חיזמה ענתות. המערער יצא מן החניה ברשלנות, החל בביצועה של פניית פרסה תוך חציית קו הפרדה רצוף והתנגש ברכב אחר, נהוג בידי המתלונן, אשר נסע בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו של המערער.

רשלנותו של המערער באה לידי ביטוי ביציאתו מן החניה, ברכבו, שלא בבטחה ובביצועה של פניית פרסה במקום אסור, תוך חצייתו של קו הפרדה רצוף. בזאת, גרם המערער לתאונת דרכים - בה נחבלו בגופם הוא עצמו, נוסע ברכבו, המתלונן, שני נוסעים שהיו ברכבו ונוסע נוסף נחבל חבלה של ממש (חתך בסמוך לעין שנתפר). כמו כן, כלי הרכב המעורבים בתאונה ניזוקו.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

3.         בית המשפט קבע דבר אשמתו של המערער לאחר שבחן גרסתו אל מול גרסתה של התביעה, בהתחשב בעדויות הקיימות ובחומר הראיות שהובא לפניו.

4.         המשיבה טענה, כי המערער החנה הטנדר בסמוך למשתלה, המצויה מימין לנתיב הנסיעה מחיזמה לענתות. המערער, אשר ביקש לחזור לנתיב הנסיעה, לכיוון חיזמה, יצא מן המשתלה, נסע לרוחב הנתיב וחצה קו הפרדה רצוף. באותה העת נסע המתלונן במוניתו - ובה נוסעים נוספים, בעליה שמענתות לכיוון חיזמה, בנתיב בו שדה הראיה מוגבל. בסיומה של העלייה, הבחין המתלונן במערער ברכבו, כשהוא מבצע פנייה ונכנס לנתיבו של המתלונן. לכן, פנה המתלונן ברכבו שמאלה ואילו המערער, אשר הבחין גם הוא במונית אז, ביקש "לברוח" והפנה רכבו ימינה. כתוצאה מכך, התנגשו כלי הרכב ואירעה תאונה.

בית המשפט בחר לאמץ גרסה זו כנכונה וכמקובלת עליו לאחר ששמע עדויותיהם של בוחן התנועה, אשר חקר הממצאים בזירת התאונה, ושל נוסע נוסף, אשר היה במוניתו של המתלונן. בוחן התנועה ציין, לאור ממצאי בדיקתו בשטח, כי האחראי לאירוע התאונה הנו המערער, אשר ביצע פניית פרסה, נסע כנגד כיוון התנועה בשוליים ופנה ימינה תוך חצייתו של קו הפרדה רצוף במקום (סעיף 8 להכרעת הדין). נוסע במוניתו של המתלונן העיד אף הוא, כי ראה הרכב (של המערער) ברוחב הכביש, מגיע מכיוונה הנגדי של התנועה. המתלונן ניסה לברוח מרכבו של המערער, אך המערער היה כבר באמצע הכביש והמתלונן לא הצליח להסיט רכבו ולהימנע מתאונה (סעיף 10 להכרעת הדין).

5.         בית המשפט אימץ גרסה זו כאמור בניגוד לגרסתו של המערער, אשר שונתה מעת לעת. תחילה טען המערער, כי נסע לתומו מכיוון חיזמה לענתות. נהג המונית (המתלונן), אשר נסע בכיוון ההפוך, מענתות לחיזמה, נסע במהירות גבוהה ומעל לזו המותרת באזור. משכך, איבד המתלונן שליטה על רכבו, לדברי המערער, סטה לנתיב הנגדי והתנגש בטנדר - בו נהג הוא עצמו. משנוכח המערער בהמשך, כי דבריו אינם מתיישבים עם הממצאים שבשטח, כפי שצוין בהכרעת הדין, שינה גרסתו וטען, כי חצה הכביש בנקודה מסוימת כשפניו בניגוד לכיוונה של התנועה, אך חזר לנתיב נסיעתו. רק אז סטה המתלונן דווקא לנתיב הנגדי (נתיב נסיעתו של המערער) והתנגש במערער. ניסיונותיו אלה של המערער לשפר גרסתו נמצאו תמוהים בעיניו של בית משפט קמא והעיבו על אמיתות איזו מגרסאותיו.

6.         בסיכומם של דברים מצא בית משפט קמא את המערער אחראי לאירוע התאונה, ודחה גרסתו לחפות בקבעו, כי זו בלתי אמינה וכי יש להעדיף גרסתה של התביעה על פניה, הנשענת על עדותו של המתלונן, אשר הייתה מהימנה ועקבית לכל אורך הדרך.

בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא, כי המערער יצא מן המשתלה, הנמצאת בימין נתיב הנסיעה מכיוון חיזמה לענתות. המערער נסע לרוחב נתיב הנסיעה, וחצה קו הפרדה רציף במקום על מנת להשתלב בנתיב הנסיעה לכיוון חיזמה. המתלונן, אשר נסע בכיוון הנגדי בעליה - בה שדה הראיה מוגבל, הבחין, בסמוך לסיומה של העלייה, בטנדר המצוי לרוחב הנתיב. המתלונן לא הצליח לחמוק מן הטנדר והתנגש בו.

אשר על כן, הורשע המערער בדינו.

טענותיו של המערער לערעורו

7.         סנגורו של המערער בקש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובממצאי המהימנות שקבע. לדידו, טעה בית משפט קמא משלא נתן משקל ראוי לסתירות שנפלו בגרסאותיהם של העדים מטעמה של התביעה, וכן להיעדר אמינותם ומהימנותם. עוד טעה בית משפט קמא עת ראה לנכון לדחות גרסתו של המערער בקובעו, כי המערער הודה בחציית הכביש בנקודה מסוימת עם הפנים לכיוון התנועה - דבר שלא היה כלל, וכן בקביעתו השגויה, כי המערער שינה גרסתו שעה שהנתונים, אשר הוסיף לגרסתו מאוחר יותר, לא היו רלבנטיים כלל למחלוקות שבמרכזו של התיק, באשר אין בהם כדי להשליך על נסיבותיה של התאונה. בית משפט קמא שגה אף בקובעו, כי המערער חצה במקום קו הפרדה לבן רצוף, בניגוד לכיוונה של התנועה, בהיעדר כל ראיה אמינה ואובייקטיבית לתמיכה בדבר, וכאשר בוחן התנועה העיד מפורשות, כי במקום - בו עבר המערער ממסלול למסלול, לא היה כלל קו הפרדה כזה (עמ' 10, ש' 11-13; סעיף 6 לנימוקי הערעור). כן טעה בציינו, במסגרתה של הכרעת הדין, כי הרכבים התנגשו בנתיב נסיעתו של המתלונן והועפו לכיוון הנגדי.

8.         תחת האמור, לדידו של הסנגור, היה על בית משפט קמא ליתן משקל לעובדה, שהכביש - בו אירעה התאונה, הנו מסוכן וכי המתלונן נסע במוניתו במהירות מופרזת, באופן שגרם להתרחשות התאונה. התשתית הראייתית שהציגה המשיבה לעניין הנה דלה ואין בה כדי לבסס דבר אשמו של המערער, ברמה הנדרשת בפלילים, קרי: מעבר לספק סביר. הנוסע ברכבו של המתלונן, אשר תמך בגרסתו של המתלונן לאשורה, אינו עד ניטראלי, כשם שכונה על ידי בית משפט קמא, אלא ידידו של המתלונן הוא, כך שגרסתו אינה מהימנה. אין לקבל גרסתו של המתלונן גם בשל מחדלי החקירה של המשיבה. כך למשל לא עומת המתלונן עם הסתירות שנתגלו בעדויותיו ולא נחקר על מהירות נסיעתו - באופן שעשוי היה לתמוך בגרסתו של המערער דווקא. 

9.         לחילופין העלה סנגורו של המערער טענותיו לעניין רכיבי הענישה, אשר הושתו על מרשו. לדידו, היה מקום להקלה בעונשו מאחר שלא היה מעורב בתאונת דרכים קודם לכן ואין לו עבר תעבורתי משמעותי. במצב דברים זה, אין מקום להחמיר עימו ברכיב ענישה של פסילה לתקופה של חודשים רבים.

תגובתה של המשיבה